אל תגידו לי שהמיין בזאר סגור

ניו דלהי, הונאות מטיילים

על הפעם הראשונה שלי בהודו

הודו - יום 1:

בפעם הראשונה שלי בהודו, הגעתי בטוח בעצמי, זחוח. מי יכול עליי? הרי טיילתי חצי שנה בדרום אמריקה, רווית האלימות והפשע. כבר ראיתי, שמעתי וחוויתי הכל.

אני נוחת בניו דלהי בשעת לילה מאוחרת, אוסף את הכבודה, ומוציא את האף מדלתות הטרמינל כדי לגשש. מיד אני מקבל בריזה של חום, זיהום אוויר, וסירחון היישר לתוך האף. זה רבותי, הריח של הודו (או לפחות של הכרך העירוני שלה). סביבי אני רואה נוטרים משופמים במדי צבא מיושנים, עומדים מאחורי תיבות מתכת מרותכות, חמושים ברובי קלצ'ניקוב ורובי FN ישנים.

כשיצאתי לבסוף מדלתות הטרמינל, פניתי לקחת מונית. זו שעת בוקר מוקדמת, המון מכוניות, אנשים, צפירות. כאוס. ערב רב של דמויות מוזרות ניגשות אליי, שרואות כנראה טרף קל בתייר מערבי חמוש במוצ'ילה. האינסטינקט שלי אומר לי להתרחק מהם.

טוב אני לא יכול להישאר פה לנצח, אני צריך למצוא מונית לעיר. אחרי כמה חיזורים, אחד זכה לבסוף. סגרנו על 500 רופי למיין בזאר. עליתי על הרכב שלו, רכב מסחרי שחור, הוא לא נראה כמו מונית, יותר כמו טנדר שאוסף קורקינטים בתל אביב כדי להטעין, אבל אני בהודו אמרתי לעצמי, פה אולי זה הגיוני.

על הרכב היו שני אנשים, הנהג, ועוזר הנהג. גם זה נראה לי קצת מוזר, כי מה צריך שני אנשים כדי לנהוג במונית?

בדרך הנהג עצר כדי למסור למישהו חבילה. שוב מוזר.

אני מנסה לחזור לדיבור העצמי המרגיע: אני בהודו, זו מדינת עולם שלישי, ההיגיון פה ודאי עובד אחרת, אין לך מה לדאוג.

בדרך הנהג שאל אותי אם זו הפעם הראשונה שלי בהודו. הוא בוחן אותי. "מה פתאום" עניתי. זו הפעם השלישית שלי. כשהתקרבנו לפהרגאנג', השכונה שבה מצוי המיין בזאר, הנהג התאמץ להראות לי שאנחנו בכיוון הנכון.

אחרי כמה דקות, נכנסנו לרחוב הומה אדם, אבל מה זה הומה… אלפי אנשים שהולכים על הכביש, בכל הצבעים והגילאים, פרות, ריקשות, צפצופים, זבל ולכלוך…

מה קורה פה? "יש פסטיבל" אמר הנהג. "בוא ננסה להיכנס מכיוון אחר."

הוא פונה, ולאחר מכן עוצר, כי באמת יש אלפי אנשים שהולכים על הכביש.

"אי אפשר להיכנס, המיין בזאר סגור בגלל הפסטיבל."

"מה סגור? מי סגור? אני הזמנתי מלון. לא יכול להיות."

"שמע, סגור" הוא אומר לי, "עיניך הרואות. אי אפשר לעבור".

הוא מנסה בעוד כניסה, ואומר שבאמת אי אפשר.

 

לאחר סיבוב קצר אנחנו מגיעים למקום שמתנוסס עליו בגאון השלט – TURIST INFORMATION – נהדר! באמת לא יזיק לי קצת מידע מלשכת התיירות המקומית.

אני מוציא את התיקים הכבדים שלי, ונכנס פנימה. מקבל את פניי נציג עם אנגלית רהוטה ומבטא הודי כבד: "שמע, המיין בזאר סגור, כל העיר עמוסה בגלל הפסטיבל, אין מלונות, אין אמצעי תחבורה. אתה צריך לצאת מפה. אני אעזור לך."

 

"מה? זה לא יכול להיות, הרי הזמנתי מלון. הנה, זה אישור ההזמנה."

 

הוא מציע להתקשר למלון שלי. הוא חייג ודיבר בהינדית עם מישהו, וניתק. הוא אמר שזה היה נציג המלון, ושהמלון מודה שאי אפשר להיכנס לאיזור. אם כך הוא אומר, צריך מוצא אחר.

האוטובוסים והרכבות מלאים לדבריו, בגלל הפסטיבל כמובן, אז אני יכול לקחת מונית לרישיקש ב-15,000 רופי או דיל לשבוע בקשמיר, עם 5 ארוחות ביום ב-1,000$.

 

אוקי…אני קצת מבולבל, אמרו לי שהודו זולה, אז מה זה המחירים האלה??? בתקציב הזה אפשר לחיות פה חודש-חודשיים, ולא שבוע. הרחתי שמשהו פה קצת מסריח, ויצאתי.

בדרך החוצה, ראיתי כמה מטיילים ישראלים יוצאים ממשרד TURIST INFORMATION סמוך. הם נראים מבסוטים. כנראה שהם סגרו עכשיו עסקה. או יותר נכון, שסגרו עליהם עסקה. יותר מאוחר בטיול, גם אפגוש אותם.

 

כשאני עם שני התיקים שלי עליי, אני מרגיש כבר את אותות החום הכבד, משא התיקים, ואת השפעת היממה האחרונה שאת כולה העברתי בטיסות, קונקשנים ואמצעי תחבורה. אובד עצות ותשוש, אני מתחיל לשאול נהגים אחרים בסביבה אם יוכלו לקחת אותי למיין בזאר.

נהג ריקשה סיקי מסכים בשמחה. כמה זה יעלה לי? אני שואל אותו.

 

"20 רופי".

"20, כן?!" (אני כבר לא סומך פה על אף אחד). "שתים ואפס, לא 200!"

הוא מחייך אליי ומניד את ראשו מצד לצד: "כן אדוני, 20 רופי."

 

העמסתי את התיקים על הריקשה, והתחלנו בנסיעה. כעבור כמה דקות, נהג הריקשה מנסה לפנות למיין בזאר, אך הוא אומר שהדרך חסומה. הוא מדבר עם מקומי, שמיד ניגש אלינו, ואומר לי באנגלית שהמיין בזאר סגור.

זה לא יכול להיות.

 

הוא מנסה מעוד כניסה. עומד שם שוטר. הנהג מחליף גם איתו כמה מילים בהינדית, והשוטר ניגש אלינו, ואומר לי באנגלית שהמיין בזאר סגור. פאקינג שוטר! (או שאולי זה היה סתם פקח ואני לא ידעתי להבחין).

המשכנו בנסיעה, הנהג לקח אותי הפעם למלון (מלון הודי, אני אפילו לא יודע איך לתאר לכם את זה. זה מסוג המקומות שהכל בו נראה טוב, אבל בפועל דביק, מיושן ומתפורר). בכל פעם כזו אני מוריד את התיקים מהריקשה ונושא אותם איתי, שמא יגנבו.

"כמה עולה חדר?"

" 4,000 רופי."

WTF???

בשביל החורבה הזו 4,000 רופי? אני הזמנתי מלון מקסים ב-2,000.

אני מסרב, וחוזר לריקשה. הנהג פונה לכיוון מלון נוסף שהוא מכיר, ורוצה שאכנס לראות. לי זה כבר נמאס. מלא בזעם, אני צורח עליו:

"אני לא רוצה שתראה לי יותר מלונות!!!! קח אותי מייד לשדה התעופהההה!!!!!!"

 

הנהג נבהל, הסביר שהוא לא יכול ליסוע עם הריקשה לשדה התעופה, ולקח אותי לאיזור מלא במוניות, ריקשות ואמצעי תחבורה (בדיעבד, זו הייתה הכניסה למיין בזאר מאיזור תחנת הרכבת ניו דלהי, אבל אז לא ידעתי זאת…).

 
מיין בזאר ניו דלהי
יום שגרתי במיין בזאר, ניו דלהי

אני לוקח מונית בחזרה לשדה התעופה. זה בעיניי, המקום היחיד שהוא בטוח וסטרילי במדינה כזו שמלאה בנחשים. אני מגיע לשדה, ולא יודע לאן לפנות. את מי לשאול? הנוטרים גם מקשים על הכניסה, כי הכניסה היא אך ורק עם כרטיס טיסה תקף לאותו יום, ואני הרי רק נחתתי הבוקר. לבסוף אני מצליח להיכנס, ופונה לדלפק של חברת תעופה מקומית לעזרה.

"שמע, אתה חייב לעזור לי, אמרו לי שהמיין בזאר סגור לרגל פסטיבל, ואני לא יכול ללכת למלון שלי".

"מה? אין שום פסטיבל עכשיו." משיב הנציג.

"אוקי, אתה יכול בבקשה לטלפן למלון בטלפון הזה, ולשאול אותם מה לעשות?"

 

הוא מרים טלפון, ומדבר עם מישהו בהינדית. הוא מנתק, ואומר לי שכן, יש פסטיבל והמלון שלי סגור.

נואש ממש. אני מתישב לי על רצפת הטרמינל. כמעט בוכה. חסר אונים.

זוג ישראלים צעיר ניגש אליי, הרגיע אותי, וסייע לי. שני מלאכים. לעולם לא אשכח להם את זה.

 

אחרי שהתאוששתי, החלטתי שבעיר הזו – ניו דלהי, אני לא נשאר. בדקתי בדלפקי חברות התעופה כרטיס טיסה מדלהי ל-לה, ורכשתי כרטיס. הטיסה המוקדמת ביותר, יוצאת מחר בבוקר, ואני בכל זאת צריך להעביר בדלהי את הלילה. מאוחר יותר הרמתי טלפון לשליח חב"ד בניו דלהי, שמוליק שארף שאמר לי כמובן שהמיין בזאר אף פעם לא סגור, ושצריך פשוט להתעקש איתם. מאוחר מדי… כבר קניתי כרטיס טיסה.

 

שאלתי את אנשי השדה היכן ניתן ללון בלילה קרוב לשדה, כיוון שיש לי טיסה למחר בבוקר. הם השיבו שיש איזור סמוך של מלונות בשם מהיפלפור. ביקשתי מנהג מונית שיקח אותי לשם. הפעם חשדן מתמיד.

הנהג עוצר ליד מלון אחד, שוב אני מביא איתי את התיקים. "כמה עולה חדר?"

"5,000 רופי"

אוקי… הבנתי. דופקים לי פה מחירים כי הנהג מקבל עמלה. ביקשתי מהנהג שלא יתלווה אליי יותר, ושאסתדר לבד. זה לא עזר… הוא הלך אחריי כמו צל. אה, וגם לו היה עוזר נהג, שהלך אחריו כמו צל.

למלון הבא….

 

תשוש לחלוטין, אני מתמקח עם בעל המלון על המחיר, וסוגר על 2,500. אני רואה את החדר, נראה סביר, מלון הודי מתפרק. זה רק ללילה אחד.

מאוחר יותר ירדתי לשלם בקבלה. ראיתי שהנהג עוד ממתין בלובי כדי לקבל את העמלה שלו.

בזמן ששהיתי בחדר, והתחברתי ל-WIFI של המלון, בדקתי כמה עולה לילה באותו מלון בבוקינג. סיקרן אותי. והתשובה? 1,100 רופי.

באותו הזמן, גם קיבלתי מייל מגוגל, שמתריע על כך שמנסים לפרוץ אל חשבון הגוגל שלי.

הודו - יום 2:

למחרת, נסעתי לשדה, ועליתי על הטיסה ללה שבחבל לדאק.

נחתנו.

הנוף משגע. נווה מדבר בגובה 3,500 מטר, עם הרים גבוהים סביב.

אני עולה על מונית לעיר, חשדן מתמיד, אבל פה זה נגמר. לה מקום נהדר, רוב התושבים הם ממוצא טיבטי, מקסימים ומסבירי פנים.

פה, התחיל הטיול שלי בהודו 🙂

לה, לדאק, הודו, טיולים, טיפים לטיול
הנוף באיזור לדאק, צפון הודו

אז איך להימנע מהונאת התיירים הזו?

אז כן, זה לא רק אני, והרבה מטיילים נופלים בהונאה הידועה הזו, של "המיין בזאר סגור". כדי שלכם זה לא יקרה, ריכזתי לכם את הטיפים החשובים להגעה ולינה במיין בזאר:

  • לא חייבים ליסוע במונית, יש מטרו נהדר שמגיע משדה התעופה של דלהי לעיר, והוא מגיע עד תחנת ניו דלהי הסמוכה למיין בזאר.

  • אם בחרתם ליסוע במונית, בטוח יותר להזמין מונית בדוכן pre paid taxi שנמצא מחוץ לטרמינל.

  • מומלץ להצטוות עם מטיילים נוספים כדי לקחת מונית. זו גם הזדמנות נהדרת להכיר חברים לטיול.

  • אם חלילה הנהג עושה לכם טריקים שכאלו, ואומר שהמין בזאר סגור, התנהגו באסרטיביות ותקיפות, תאמרו לו שהמיין בזאר אף פעם לא סגור, ושאתם מכירים את הטריק הזה. ואם גם זה לא עובד, תשתמשו ביותר אסרטיביות.

  • והכי חשוב, תקראו את הפוסט הזה שוב לפני הטיסה. זה יכין אתכם לכל תרחיש אפשרי.

אז עכשיו כשאתם מכירים את הטריק של "המיין בזאר סגור" אתם מוכנים ומזומנים להגיע לניו דלהי. קחו אותה באיזי, אתם לא חייבים לבקר בה בתחילת הטיול, אבל אתם בהחלט חייבים לבקר בה.

בהמשך הטיול שלי חזרתי לניו דלהי. הפעם בטוח יותר, מוכן יותר, ומשופשף, והתאהבתי בה לחלוטין.

היום, אני מרגיש בה לגמרי בבית.

 

ובנימה אופטימית זו, אני מפציר בכם – אל תיתנו לשום דבר להרוס לכם את חווית הטיול. הודו מהממת, וגם אם שילמתם שכר לימוד ביום הראשון, זה רק יעזור לכם בהמשך.

 
 
אז תעופו על הטיול שלכם בהודו, ואל תשכחו לספר לי איך היה!