הטיפוס של הודו

לה, לדאק, הודו, טיולים, טיפים לטיול

קווים לדמותו של התרמילאי האידיאלי בהודו

אי שם במהלך הטיול הראשון שלי בהודו, יצא לא פעם שאמרו לי: "אתה יודע, אתה לא בדיוק הטיפוס של הודו".

כשחזרו על זה כמה וכמה פעמים, התחלתי להאמין בזה, ולשאול את עצמי מה באמת אני עושה פה? איך הגעתי מכל המזרח דווקא למקום הזה?

ומי זה לעזאזל הטיפוס של הודו?

הטיפוס של הודו?

באחד הימים, בטיול בדרך מלה לפס הקרדונג-לה, ראיתי חבר'ה על אופנועים. "וואי איזה מגניב זה חבר'ה על אופנועים!" אמרתי לעצמי, נראה לי שאני מתחיל להבין…

החבר'ה של הודו ודאי רוכבים על אופנועים!

 

כשחזרנו מהטיול, הסתובבתי בעיירה סחור סחור ולא מצאתי חדר פנוי. בלית ברירה הסתובבתי ברחובות הצדדיים, ולבסוף מצאתי חדר אצל בחור קשמירי, דיי שבור, אבל אני רק צריך מיטה טובה לישון. למחרת כבר עזבתי, כי במהלך הלילה כוסיתי כולי בעקיצות פשפשים. ביציאה מהגסט האוס, שאל אותי אחד החבר'ה למה אני עוזב.

"אתה לא יודע?" שאלתי אותו.

"יש פה פשפשים!".

"כן, נכון" הוא ענה לי בעודו מתגרד גם הוא, "אבל הוא הכי זול! רק 100 רופי'!'.

אוקי, הבנתי. טיפוס של הודו הוא קמצן ומתכלב.

 

שבוע לאחר מכן במנאלי, על מרפסת הגסט האוס, ישבתי עם שלושה צעירים אחרי צבא. אחד מהם היה מוזיקאי, אחד שף, ואחת שאינה יודעת לשאול. כל הלילה הם תופפו בקצב מטורף, ניגנו, ועישנו כל סם אפשרי, אבל קמצנים הם לא היו. היה זה לילה פסיכודלי לחלוטין. אחד מהם אפילו הביא קוקאין ובקבוק קולה, כי היה בא לו "קוקה קולה". ואני ישבתי איתם כל הלילה, מחובר אבל לא. חוכך בדעתי, האם אלו הטיפוסים של הודו?

מנאלי, הודו
דאון טאון מנאלי, הודו

עלילות הטיפוס של הודו בקאסול

ממנאלי המשכתי לקאסול. בבית חבד של קאסול, היו כמה חבר'ה ממש נחמדים. אחרי צבא, כיפה סרוגה לראשם, יוצאי סיירות, וסטודנטים לכל מיני דברים מרשימים מאד (בעיקר את סבתא שלי). אבל שלא כמו החבר'ה במנאלי, בסמים הם לא נגעו.

אוקיי, אני מתחיל להיות מבולבל.

לעומת זאת, בסמי בורקס בקאסול ישבתי עם כמה ישראלים, שאיך נאמר, דבר אחד בטוח – סאחים הם לא היו. הם העבירו ביניהם צ'ילומים בזה אחר זה, וניכר שהם גרים בקאסול כבר הרבה שנים. חלקם לבושים בבגדים הודים מסורתיים, מקושרים היטב בברנז'ה המקומית של הכפר.

ואללה – אלה בטוח הטיפוסים של הודו.

הם ביקשו ממני לעשן שוב ושוב. סירבתי בנימוס. "שמע, אתה לא בדיוק הטיפוס של הודו, אבל אנחנו אוהבים אותך".

מה שוב? אז אני לא הטיפוס של הודו?

ואז, כשהלכתי ברחובות קאסול, לפתע פתאום ראיתי אותו: המטייל הישראלי האולטימטיבי – בחור צעיר עם ראסטות (ג'מייקניות), חובש פונצ'ו (מקסיקני), לובש מכנס שרוואל זרוק (דרוזי) ונועל נעלי בלנסטון (אוסטרליות). או, הנה! אמרתי לעצמי, כך ודאי נראה הטיפוס האותנטי של הודו!

קאסול, הודו, עמק פרוואטי, הימצ'אל פרדש
הנוף מהגשר של קאסול אל נהר הפרוואטי

עלילות הטיפוס של הודו בנפאל

מהודו המשכתי לנפאל, שם ישבתי ערב אחד בבית חב"ד עם שאר המטיילים. החבר'ה ישבו שם כמו בהכנות למבצע. לא כל כך התחברתי להוויה הזו. הם ישבו עם מפות של טרקים בידיים, כיפות סרוגות לראשם, סנדלים תנכ"יות לרגליהם, לדרמן חגור על מותניהם, וחולצות סוף מסלול על כתפיהם. סאחיסטאן.  

אוקי, הבנתי – אלה בטוח לא הטיפוסים של הודו! הם סאחים מדי.

כששאלתי אותם מהיכן הגיעו לנפאל, השיבו כמובן – מהודו.

טוב אני מבולבל…

המשפט הזה שאמרו לי בדרך שוב ושוב – "אתה לא הטיפוס של הודו" מהדהד לי בראש כל הזמן.

אבל רגע, מה זה בעצם הטיפוס של הודו? האם יש לו מראה מסוים? גיל? אופי?

ואיך אני הופך לכזה?

 

האם אני צריך לעשן ג'ראס בשביל זה? אני צריך לנעול בלנסטון או סנדלי שורש? לרכב על אופנוע אנפילד? ללבוש בגדים זרוקים? אולי להשתתף בסדנת סריגת מנדלות בדרמסאלה או ללכת לשיעורי יוגה בשש בבוקר ברישיקש?

 אולי אני יכול לאמץ חלק מכל אלה? ואולי אף אחד?

אולי אני יכול להחליף אוואטאר ודמויות כאוות נפשי בכל יום, וגם להחליט בעצמי איזה טיפוס אני רוצה להיות? הטיול הוא בדיוק המקום שלי להתבטא כפי שאני, במקום בו אף אחד לא מכיר אותי.  ואם אני רוצה להיות הטיפוס של הודו, הרי אף אחד לא יכול להגיד לי אחרת.

 

מאז חזרתי להודו כמה וכמה פעמים. כל פעם למדתי משהו נוסף על עצמי. החלפתי דמויות. השתנתי. אפילו לקחתי את הדמויות האלה איתי לארץ.

אבל אני עדיין לא הטיפוס של הודו.

בעצם, אני לא שום טיפוס.

אני אני.