סיפורו של האימאם המוסלמי שהלחין ניגון חסידי

האימאם שאמיל
האימאם שאמיל (1797-1871)

סיפורו של ניגון שאמיל

בערב שמחת תורה תשי"ט (1958), ביקש הרבי מליובאויטש ללמד את חסידיו ניגון חסידי חדש, עת שישבו סביב שולחן ה"טיש" במקום מושבו בברוקלין ניו יורק. טרם לימד אותם את הניגון, אותו הוא עצמו שמע מפי חסידים, סיפר להם את הסיפור העומד מאחוריו – סיפורו של האימאם שאמיל.

 

האימאם שאמיל

שאמיל (1797-1871) היה מנהיגם הפוליטי והצבאי של השבטים בהרי הקווקז. השבטים הקווקזים בני ההרים, היו פראיים וחופשיים כציפורי דרור במקום מושבם. באותה העת, האימפריה הרוסית הצארית, שאפה להרחיב את גבולותיה ותחומי השפעתה, ולספח אליה את הרי הקווקז. שאמיל סירב בתוקף לחסות בצילה של רוסיה, ושאף לעצמאות לחבל הארץ שבהנהגתו.

במלחמה רבת השנים שניהל שאמיל מול הכוחות הרוסים העדיפים, ניגפו הרוסים מפני הקווקזים פעם אחר פעם, בסיסיהם הושמדו, ורבים מהחיילים נפלו שבויים בידי צבאו של שאמיל. גם כאשר פקד הצאר על הגנרלים הרוסים שהביסו את נפוליאון בכבודם ובעצמם, אשר נחשבו לבלתי מנוצחים, להצטרף ולפקד על המערכה בקווקז, ולהביא לידיו את שאמיל, לא הצליחו אלה לעמוד במשימתם. הקווקזים בהנהגתו של שאמיל לחמו מעטים מול רבים, ובנחיתות של ציוד מול הצבא הסדיר הרוסי, אך לחמו בגבורה, ונהנו מיתרון הגובה של ההרים.

או אז, התייאשו הרוסים וביקשו לחתום עם צבאם של הקווקזים הסכם שלום. אלא שכאשר ירדו השבטים מן ההרים לקראת הרוסים, הפתיעו אותם הרוסים בעורמה וכבשו את שטחם. שאמיל הצליח להימלט בשן ועין, וניהל מול הרוסים מלחמת גרילה עד שכמעט ולא נותרו בידיו לוחמים. בשנת 1859, נכנע לבסוף ונכלא, ומשם נשלח לגלות ברוסיה הרחוקה.

תפיסתו של שאמיל – תיאודור גורשלט (Theodor Horschelt) 1863

ניגון שאמיל

ממקום מושבו אי שם בגלות, כמהה שאמיל בגעגוע ותשוקה אל ההרים הגבוהים והנופים הפראיים של ארצו, ואל הימים בהם היה חופשי ונטול הגבלות. הוא עשה זאת גם בעזרת ניגונים נטולי מילים שישקפו את מצב רוחו, ואת התקווה שיום יבוא ויצא לחופשי.

כשהחסידים אימצו את הניגון שחיבר שאמיל, והפכו אותו לניגון חב"די ידוע, הם העניקו לו פרשנות יהודית. ניגון שאמיל מאופיין בגעגוע בתחילתו, ואז בתקווה גדולה. הנשמה האלוקית נמצאת בכל יהודי, חקוקה, וחצובה עמוק בסלע, מעבר לשכבות רבות שקשה לחדור בהן. אבל הנשמה הזו תמיד שואפת להגיע לכור מחצבתה ויוצרה, ויש לה את כל הכוחות לעשות כן.

התנועה של הנשמה, הגעגוע מחד, והכמיהה להתעלות ולהיות חופשיה מכבלי העולם מאידך, הם המוטיב המאפיין של הניגון מפי חסידים, ושל החסידות בכלל – תנועה של ירידה לצורך עלייה. 

בערוב ימיו, בשנת 1868, ניתנה לשאמיל האפשרות לעבור לקייב, ומשם למכה הקדושה למוסלמים, על מנת לסיים את חייו כמוסלמי מאמין. בדרך למכה, ביקר שאמיל באיסטנבול, כאורחו של סולטן האימפריה העות'מאנית עבדולעזיז. הוא נפטר ב-1871 בעיר מדינה.